לא, זו לא טעות כתיב. אני מעודדת את כולם להרשות לילדים לשחק באוכל. כמובן, בגבולות השפיות, וברמה מקובלת על מי שאחראי על ניקיון, ובהחלט בכפוף לחוקי ההיגיינה. ולא, לזרוק אוכל זה על זה, בכל גיל שזה לא יהיה, אינו נחשב. אולי זה כיף, אולי זו דרך מצויינת לנקום באח או באחות, אבל זה לא יצירתי. כן, אני הרשתי לילדים שלי לשחק באוכל מהרגע ששחררתי להם אוכל בצלחת. התמונה להמחשה למשל, היא יצירה של הבת שלי, מגיל 10. לימים, עבודת הבגרות שלה באומנות זיכתה אותה במלגה ללימודי אומנות בבית ברל. לפעמים, הסנדלר לא הולך יחף!
בלי שום קשר למה אנחנו כאימהות מקוות שהילדים שלנו ילמדו כשיהיו גדולים, עדיין מאוד שימושי לעודד את היצירתיות שלהם כמה שיותר מוקדם, ובכמה שפחות הגבלות.
אני יודעת שלנו, הדור של "אל תשחק באוכל!" קשה להבין. ולא, כשאני הצעתי לילדים שלי ליצור דמויות מפיסות הירקות לפני שאוכלים אותן, לא חלמתי שאף אחד מהם ילמד אומנות (ואני משוכנעת שהעובדה ששלושתם עשו בגרות באומנות היא רק צירוף מקרים נפלא).
פסיכולוגים, מטפלים רגשיים, דיאטניות ועוד אנשי מקצוע רבים, מבינים שבימינו האוכל קשור יותר לרגש מאשר לצורך לשרוד. אז מה הפלא שהאוכל הוא גם דרך מצויינת לפתח יצירתיות, תעוזה, חשיבה מקורית ובהמשך גם עוד יכולות נלוות.
"לשחק באוכל" יכול להיות גם דבר פשוט כמו לסדר את המאכלים השונים בצורה שמסמלת להם משהו. זה לא חייב להיות פרח מעיגולי בייגלה, או סירה מנחשי גומי. זה אפילו לא חייב להיות צורת כוכב, או לב או ריבוע. זה יכול להיות פשוט כמו לסדר במעגל מגדול לקטן, או מכמות גדולה לכמות קטנה, ואף בשורה מ-"הכי אוהב" ל-"אני אוכל כי את מחייבת אותי".
מסכימה, לא כל הילדים ירצו לשחק – קרי ליצור – באוכל, גם אם נעודד אותם. זו גם לא הדרך היחידה לפתח יצירתיות ותעוזה מחשבתית אצל הילדים. אינני דוחקת באף אחד שיכריחו את ילדיהם לשחק באוכל. אני רק מציעה לא להגביל את הילדים שכן רוצים בכך.
ומחשבה נוספת ל"קינוח": כשמרשים לילדים לשחק באוכל, מלמדים אותם גם שאוכל אינו קדוש, לא מיוחד, לא סמל שכדאי לעגן בו רגשות. אוכל הוא רק עוד דבר שעוזר לנו לחיות, ואם מתייחסים אליו בהתאם, הוא אפילו יעזור לנו לחיות טוב!
Comments